תביעה של בעלי דירה בבית דו-משפחתי לחייב את הנתבעים, בעלים של הדירה האחרת בבית, לקיים במלואו את החוזה עליו חתומים תובע מס' 1 ונתבע מס' 1

תביעה של בעלי דירה בבית דו-משפחתי לחייב את הנתבעים, בעלים של הדירה האחרת בבית, לקיים במלואו את החוזה עליו חתומים תובע מס' 1 ונתבע מס' 1, המקנה לדירת התובעים זכות מעבר ברכב בחלקם של הנתבעים, כיצד תפסוק המפקחת על הבתים המשותפים?

עורך דין סכסוכי שכנים מומלץ בחיפה והקריות

רקע עובדתי:

1. עסקינן בתביעה של בעלי דירה בבית דו-משפחתי למתן צו-עשה אשר יחייב את הנתבעים, בעלים של הדירה האחרת בבית, לקיים במלואו את החוזה עליו חתומים תובע מס' 1 ונתבע מס' 1, ולהורות להם לחתום על התקנון המוסכם המקנה לדירת התובעים זכות מעבר ברכב בחלקם של הנתבעים.
2. הבית מושא ההליך נמצא ברח' העמק 26ב, קריית טבעון, ומזוהה כחלקה 105 גוש 11392 (להלן: "הבית/הבית המשותף"). כל אחד מהצדדים להליך הוא בעלים של דירה בבית: הנתבעים הם בעלי הדירה הקדמית בחלקה; התובעים הם בעלי הדירה האחורית בה. הבית אינו רשום כבית משותף ולא נרשם לגביו הסכם שיתוף.

המפקחת על הבתים המשותפים בחיפה פסקה:

3. אתייחס תחילה לטענות המקדמיות שהעלו הנתבעים ולפיהן חלים על תביעת התובעים התיישנות ומניעות מחמת שיהוי, וכי ההסכם שנחתם אינו מחייב את הנתבעת שעה שהיא אינה חתומה על החוזה ולא קיימת בינה לבין התובעים יריבות.

המסגרת הנורמטיבית לעניין טענת ההתיישנות-

4. סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כי התקופה בה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה במקרקעין מוסדרים עומדת על 25 שנה, וסעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה. המבחן המקובל למושג "עילת התובענה" לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות, הוא "קיומה של עילת תובענה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל עובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות" (ראו ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166,  177-178 (2003); ע"א 8688/07 רובין נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 20/12/2010).
5. ככל שמדובר בדיני ההתיישנות, מקובל לפרש את המונח "עילת התובענה" – ואת מועד היווצרותה של עילה כזו – באופן שהוא יבטא לא רק את קיומם של מרכיבי העילה לפי הדין המהותי, אלא גם את קיומם של נתונים נוספים הדרושים כדי שבעל הדין יוכל לפנות לערכאות ולממש בפועל את זכות התביעה הנתונה בידו. עמדה על כך כב' הש' פרוקצ'יה בע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פסקה 20 (פורסם בנבו, 22.6.2008) בציינה כי שילוב מרכיבי התביעה הנדרשים לצורך גיבוש העילה בדין המהותי, ביחד עם אותם נתונים נוספים המכשירים את אפשרות פנייתו בפועל של התובע לבית המשפט, יוצרים את 'כח התביעה' שבידו, אשר עם היווצרותו, מתחיל מניין ההתיישנות לפעול. 'כח תביעה' כאמור, פירושו קיום אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, באם יעמוד התובע בנטל ההוכחה העובדתי, ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו.
6. סעיף 27 סיפא לחוק ההתיישנות קובע כי חוק ההתיישנות אינו בא לפגוע בכל סמכות לפי כל דין, "לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי". תנאי לפגיעה בזכותו של תובע בגין שיהוי, הוא שהנתבע סבל מנזק בשל השיהוי, זאת ללא הסבר המניח את הדעת לסיבת השיהוי בהגשת התביעה. בע"א 5110/05 מינהל מקרקעי ישראל נ' שטיינברג (פורסם בנבו, 18.1.2007) סקר כב' הש' רובינשטיין את התנאים שנדרשים להתקיימותו של שיהוי המצדיק דחייתה של תובענה, בראי הפסיקה.
7. הנתבעים טענו כי מדובר בזכות חוזית שלידתה בפברואר 1981 והתביעה בגינה הוגשה ב-10.12.18 כך שהיא התיישנה מכוח הוראת סעיף 5 לחוק ההתיישנות, וכן טענו כי היא נגועה בשיהוי מהותי שגרם להם לקשיים ראייתיים שכן בינתיים נפטרה עורכת הבקשה להיתר בניה, והגב' פרץ (רון דהיום) ועו"ד אלקלעי, שסייע לצדדים בעריכת ההסכם כבר אינם זוכרים פרטים מהותיים.
8. בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק ההתיישנות, במקרקעין מוסדרים תקופת ההתיישנות היא 25 שנים מיום שנולדה עילת התביעה. נדרשת אני, אם כן, לבחון מתי נולדה עילת התביעה.
9. לדידי, עילת התביעה נולדה ביום בו כפרו הנתבעים בקיומה של הזכות לחניה ולמעבר רכבים אל החניה. אבחן להלן מהו המועד בו נודע לתובעים כי הנתבעים כופרים בזכותם למעבר רכב בחלקם.
10. בין הראיות שהוגשו לתיק הוגשו שני מכתבים שכתב הנתבע לתובע בעת שהותו בחו"ל, המצביעים על כך שבאותו המועד הנתבע הכיר בקיומן של החניות שנבנו בין הבתים ככאלו שנועדו לשמש כחניות, וכן התייחס לשביל הגרנוליט כשביל שנועד לשמש למעבר רכב. במכתב הראשון מיום 16.6.81, סומן ת/2, כותב הנתבע לתובע: "בזמנו סיכמתי עם מוסטפה שיזפת גם בחלקה שלי עד המדרגות לדירת המרתף, כלומר נוצרת לי שם חלקה קטנה המיועדת לחניה נוספת". במכתב ששלח הנתבע לתובע ביום 4.7.81, סומן ת/3, כותב הנתבע לתובע: "אנא שים לב לשני דברים: …2. אני מעונין באדמה גם בין המסלולים עבור המכונית בקדמת הבית וגם בין מסלולי הגרנוליט וקיר הבית.". וראו אישור הנתבע בחקירתו הנגדית לכך שמכתב ת/2 נערך בכתב ידו, עמ' 13 לפרוטוקול שורות 24-26, ואישורו בעמ' 14 לפרוטוקול שורות 9-10 לכך שמכתב ת/3 נערך בכתב ידו.
11. עדות נוספת לכך ששביל הגרנוליט תוכנן לשמש למעבר רכבים מצאתי במכתב שהפנה הנתבע ביום 23.5.81 לחברו אליעזר, מי שהיה אמון על טיפול בענייניו הכספיים ובענייני הבניה של הנתבע בעת שהותו בחו"ל, הוגש וסומן ת/12, שם כותב הנתבע: "אני מאד מעונין שענין הכביש יסתיים מאחר ולא טוב לדחות זאת לשנה הבאה ושנית המכונית שלי ממש מופקרת מאחר ולא ניתן עכשיו לרדת ולחנות אותה במוסך... לדעתי אין למוסטפה שום case לבקש יותר כסף… הוא גורם לי נזק בזה שלא סיים את עבודת הכביש מאחר וכמו שכתבתי לך, אין אפשרות להוריד את המכונית שלי למוסך ללא כביש". בחלקו התחתון של אותו מכתב כותב הנתבע לתובע: "שלום יעקב, אני שולח לך עותק ממכתב ששלחתי לאליעזר… אני מאד מעונין לסיים את ענין הכביש… סכמתי בזמנו עם מוסטפה שהוא יזפת גם בתוך החלקה שלי, כלומר עד המדרגות לדירת המרתף. זה ישמש לי כחניה נוספת…" (הדגשות אינן במקור).
12. הנה כי כן, בשלב זה טרם נולדה עילת התביעה שכן הנתבעים טרם התכחשו לזכותם של התובעים להיכנס ברכב לחלק החצר שלהם ולהחנות רכבם בחניתם. לכך יש להוסיף את העובדה שהתובעים ביכרו באותה העת, מטעמי נוחות, להחנות רכבם בחלקה הסמוכה, ומשכך נמנעו באותו שלב מלהחנות רכבם בחניה שלהם וכפועל יוצא כלל לא ניסו להיכנס לשביל הגרנוליט ברכב.
13. בסביבות שנת 1984 קיימת עדות לכך שהנתבעים ניסו לבצע מקצה שיפורים לגבי היקפה של זכות המעבר והעבירו לתובעים טיוטות של הסכמים שביקשו לחתום איתם, הוגשו וסומנו ת/4 ו-ת/5. לטעמי טיוטות הסכמים אלו אינם מלמדים על כך שהנתבעים כפרו באותה העת בקיומה של זכות הכניסה לחניות ברכב, נהפוך הוא, הם מלמדים על כך שהם הכירו בזכות זו של התובעים ובקשו להגיע להסכמות מטיבות עבורם. הסכמים אלו נדחו ע"י התובעים ולא נחתמו. התובע נשאל בחקירתו הנגדית האם כבר ידע בשנת 1984 על קיומה של בעיה עם החניה והשיב שכן, אך הסביר בהמשך חקירתו כי באותו שלב עדיין ניהלו הצדדים מו"מ ביניהם בעניין: "כלומר אתה ב-1984 חשבת שיש לך זכות חוזית לעבור עם רכב לחנייה, ידעת שהצד השני לחוזה מתנגד ואתה לא יכול לעשות שימוש בזכות, ומ-1984 ועד התביעה כאן ב-1918 לא הגשת אף תביעה ולא נקטת בהליך משפטי, נכון?" והתובע השיב: "לא נכון. לא הגשתי תביעה אבל הליך משפטי ראה המכתבים כגון אלה שהוגשו פה, והיו שיחות בע"פ לאורך כל השנים".
14. העדות הראשונה לכך שהנתבעים כפרו בזכות התובעים לכניסה ברכב לחניה מצאתי במכתב ששלחו התובעים לנתבעים ביום 31.8.97, הוגש וסומן ת/6, בו הם דרשו מהם לגזום את הצמחייה שצמחה משני עברי שביל הגרנוליט על מנת שלא תגרם הפרעה למעבר מכונית של התובע למקום החניה שלו. במענה שלח עו"ד אביאל שטרן, ב"כ הנתבעים דאז לעו"ד שילדן, ב"כ התובעים דאז, תשובה אשר לא הוגשה לתיק אך ניתן להבין מה היה תוכנה מהמענה שניתן לה ביום 20.11.97 בו משיב עו"ד שילדן לעו"ד שטרן: "הוועדה לתכנון ובניה אישרה את תכניות השכנים לבתיהם, לרבות את מקומות החניה לכלי רכב… אין להעלות על הדעת שמר שורר ייעתר לדרישת שכנו לאיסור חנייה במקום המיועד והמאושר לכך…", סומן ת/7.
15. ניתן, אם כן, לראות כי בין אוגוסט לנובמבר 1997 נודע לתובעים כי הנתבעים מתכחשים לזכותם לחנייה בחנייתם ולמעבר ברכב אליה. בחומר הראיות לא נמצאה עדות מוקדמת יותר לסירוב הנתבעים לאפשר לתובעים מעבר עם רכב בחלקה.
16. לטעמי המועד המוקדם ביותר בו נולדה עילת התביעה הוא באוגוסט 1997 עת עלו על שרטון ניסיונות הצדדים להגיע להסכמות לעניין רישום הבית המשותף.
17. מאוגוסט 1997 ועד למועד הגשת התביעה (10.12.18) חלפו כ-21 שנים, ומשכך טרם חלפה תקופת ההתיישנות.
18. מאותם טעמים גם לא מצאתי כי חל שיהוי על התביעה. מחומר הראיות עלה כי מהתנהגות התובעים לא עלה ריח מחילה וויתור. הנתבעים ידעו כי התובעים נמנעים מלממש את זכות המעבר בחלקה לא מתוך ויתור או מחילה אלא מטעמי נוחות גרידא. אין מחלוקת כי מטעמים של תכנון לקוי של שבילי האספלט והגרנוליט התמרון והנסיעה בהם אינם נוחים, ובהינתן שהיה לתובעים פתרון חניה אחר בשנים אלו הם לא מימשו בפועל את זכותם זו. יחד עם זאת, בכל חלופות המכתבים שהייתה בין הצדדים תמיד עמדו התובעים על שימור זכותם זו ולא הסכימו לוותר עליה או לצמצמה. מצב דברים זה מהווה הסבר מניח את הדעת להימנעותם לעמוד על זכותם זו קודם לכן. ודוקו- אין להלום כי זכותם של התובעים למעבר ברכב בחלקה תתיישן בהינתן שלא מימשו זכותם למעבר ברכב בחלקה מטעמי נוחות, יהיו טעמיהם ככל שיהיו. לדידי, מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל מרגע שכפר הנתבע בקיומה של זכותם זו של התובעים. זאת, בדומה לזכותו של בעלים במקרקעין שהוקנתה לו זכות מעבר ברכב בחלקה אך לא היה ברשותו רכב. אין להלום כי הלה יחשב כמי שהתיישנה זכותו לכניסה ברכב לחלקה בהינתן שבמשך 40 שנים לא עשה שימוש בזכות זו מהטעם שלא היה ברשותו רכב. מירוץ ההתיישנות של זכות התובעים למעבר מתחיל רק מרגע שכפרו הנתבעים באופן מפורש וברור בזכותם זו וללא כל קשר לשימוש שעשו או לא עשו התובעים בשביל עד לאותו מועד.
19. כמו כן, אין להלום כי הנתבעים יהיו רשאים לטעון להסתמכות או לשינוי מצב לרעה בעקבות חניית התובעים בחלקה הסמוכה, שעה התובעים עמדו כל השנים על זכותם לחניה ולמעבר רכב בחלקה בכל המגעים שהיו בין הצדדים.
20. אין חולק כי הזכויות בלשכת רישום המקרקעין רשומות עד עצם היום הזה במושע בחלקים שווים על שם התובע והנתבע בלבד. אין גם חולק כי רק התובע והנתבע חתמו על החוזה ת/1, ראו אישור הנתבע, בעדותו בעמ' 12 לפרוטוקול שורות 14-18 וכן בעמ' 13 שורות 7-8, לכך שחתם על החוזה וחתם לצד השינויים שהוכנסו לחוזה בכתב יד. בעמ' 14 לפרוטוקול שורות 21-22 אישר הנתבע כי מצא את החוזה המקורי שלו אצלו בכספת וכי הוא כולל 2 עמודים ותואם את ת/1.
21. הנתבעים טענו כי לנתבעת מגיעות זכויות בחלקה מכוח חזקת השיתוף, אך לא ניתן לחייב את הנתבעת בהוראות החוזה עליו לא חתמה.
22. מצאתי לדחות טענה זו. הזכויות להן זכאית הנתבעת בחלקה, מכוח הלכת השיתוף, ככל שהיא זכאית להן, כפופות לשעבודים, לחובות ולהתחייבויות החלות על החלקה או על הבעלים הרשומים בה מכוח התחייבות שהתחייב בהן הנתבע. ודוקו- בעל דירה הטוען לזכויות במקרקעין מכוח הלכת השיתוף אינו רשאי לטעון כי משכנתא אשר רשומה על המקרקעין אינה מחייבת אותו היות שהוא לא חתם על מסמכי נטילת ההלוואות, וברי כי הוא זכאי לזכויות במקרקעין בכפוף לשעבודים החלים על המקרקעין. בדומה, הנתבעת אינה יכולה לטעון לזכות במקרקעין הרשומים על שם בעלה הנתבע, אך לא להכיר בהתחייבויות שנטל על עצמו הנתבע בגין המקרקעין.

ההתחייבויות בחוזה ופרשנותו-

23. אין חולק כי בין התובע לנתבע נחתם בחודש פברואר 1981 חוזה במסגרתו חילקו הצדדים לו את החלקה לשימוש ייחודי של כל צד. בתשריט לעיל הודגמו חלקות הנתבעים והתובעים.
24. השאלה שניצבת לפתחנו עניינה פרשנות החוזה. בית המשפט דן ארוכות ורבות בדבר פרשנותם של חוזים, וביחס שבין לשון החוזה לבין תכליתו כפי שהיא משתקפת בנסיבות חיצוניות לחוזה.
25. כן נקבע בפסיקה שככל שאין בלשון החוזה כדי להוביל למסקנה ברורה, על הפרשן להתחקות אחר אומד דעת הצדדים מתוך בחינת הנסיבות החיצוניות לחוזה. בתוך כך, יש ליתן הדעת להתנהגות הצדדים במסגרת המשא ומתן שהביא לכריתת החוזה, להתנהגותם במהלך הוצאתו לפועל של החוזה, להתנהלות הצדדים בשנים שלאחר החוזה, ולנוהג המקובל בעניין (ע"א 136/14 דן אופ בע"מ נ' CORNUCOPIA EQUITIES LTD, פסקה 42 (פורסם בנבו, 6.9.2017).
26. בענייננו מדובר על חוזה פרטי בין שני בעלי דירות שאמנם נעזרו לצורך עריכתו בעו"ד משותף (עו"ד אלקלעי), אך ביצעו בו שינויים ותוספות בכתב ידם, מחקו בו סעיפים רבים וניכר בו שההסכמות גובשו בצוותא חדא ע"י שני צדדים. בעניין זה נכון, לדידי, להפעיל את כלל הפרשנות הנותן משנה תוקף ללשון החוזה.
27. התובעים טענו כי יש לפרש את החוזה בהתאם ללשונו ולקבוע כי הם זכאים לזכות מעבר ברכב בחלק שבשימוש הנתבעים. לטענתם, הזכות למעבר ברכב ניתנה להם או לבאי ביתם, ובהתאם להוראת סעיף 11 לחוזה מדובר בזכות שאינה אישית רק לתובע אלא חלה "על כל מי שיבוא במקומו של הצד שמכר את ביתו ו/או העבירו לאחר", וכפי שנקבע בסעיף "חוזה זה ירשם בלשכת רישום המקרקעין אולם אי רישומו לא יפגע בזכויות הצדדיים לפי חוזה זה".
28. הנתבעים מנגד טענו כי יש לפרש את החוזה לאור אומד דעת הצדדים והנסיבות שהביאו לכריתתו. לטענתם, החניות שהודגמו בהיתר הבניה תוכננו רק בשל דרישת הוועדה המקומית ליצור חיבור בין הבתים על מנת להפוך אותם לבית משותף. לטענתם, סעיף 2ג לחוזה הינו למראית עין בלבד ונועד לאפשר את רישום הבית כבית משותף, שכן מקום בו נרשם בית ככולל 2 חניות קיימת חובה להקנות זכות גישה לחניות אלו ברכב. בפועל, לטענתם, החניות לא נועדו לשמש לחניה, ומשכך, לצדדים לא הייתה כל כוונה להקנות לתובעים זכות כניסה ברכב לחלקה.
29. חזקה על הצדדים, בענייננו התובע והנתבע, כי התכוונו למובן הפשוט של הלשון שבה נקטו. בהקשר זה, העובדה שבמקור החוזה כולו הודפס אך עובר לחתימתו ביצעו בו הצדדים שינויים בכתב יד וחתמו לצד שינויים אלו מצביעה על כך שבין הצדדים נוהל מו"מ בעניין טרם החתימה. השוואה בין הסעיף המודפס, טרם שתוקן בכתב יד, לבין הנוסח הסופי המתוקן עליו חתמו הצדדים, מעלה כי בשתי הגרסאות הוקנתה לתובע זכות מעבר ברכב בחלקו של הנתבע. השוני בין הגרסאות הוא בנוגע להיקפה של זכות המעבר לרכב, קרי, האם הזכות למעבר ברכב מוקנית רק לשורר (התובע) או גם לבאי ביתו. בפועל חתמו הצדדים על הנוסח שתוקן בכתב יד בו נקבע כי לתובע ולבאי ביתו תוקנה זכות מעבר דרך חלקו של הנתבע, אולם, ההקניה למעבר ברכב תהיה רק לרכב משפחת התובע. בסעיף 11 לחוזה נקבע כי הזכויות מכוח החוזה יחולו גם על מי שיקבל/ירכוש את דירת התובע.
30. בנסיבות דנן לשון החוזה ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים, ועולה ממנו זכות מפורשת למעבר ברכב של משפחת התובע בחלקו של הנתבע בהתאם לסעיף 2ג. בהתאם לסעיף 11 לחוזה, זכות זו אינה זכות אישית לתובע בלבד אלא היא תחול גם על כל מי שיקבל או ירכוש את דירתו.
31. די באמור כדי לקבוע כי לשון החוזה תומכת בעמדת התובעים כי הם זכאים לזכות מעבר ברכב בחלקם של הנתבעים.

החוזה חסר תוקף היות שלא נרשם או לאור התנהגות הצדדים-

32. את טענת הנתבעים כי החוזה לא נרשם ומשכך הוא אינו מחייב יש לדחות מהטעם שהתובע והנתבע שהם צדדים להליך הם אותם הצדדים שחתמו על החוזה, ומשכך ברי כי הוא מחייבם. רישומו של הסכם בין שותפים נועד להקנות לו תוקף מחייב כלפי אדם שנעשה שותף לאחר מכן וכלפי כל אדם אחר, ראו בעניין את הוראת סעיף 29 לחוק המקרקעין.
33. הנתבעים טענו כי מדובר בחוזה למראית עין בלבד ולכן בטל, ולחלופין, כי החוזה ניתן לביטול בהתאם לסעיף 14 לחוק החוזים בשל טעות שטעו הנתבעים לחשוב שזכות המעבר בשביל לעולם לא תמומש והיא הודגמה רק לצורך קבלת ההיתר, וכי החוזה הוא בלתי חוקי היות שאינו עומד בהוראות התב"ע החלה על המקום ולכן בטל לפי הוראת סעיף 30 לחוק החוזים.
34. בפסיקת בתי המשפט נקבע כי, במקרה המתאים, יש לראות הסכם כחוזה שפקע או בוטל באופן משתמע על ידי הצדדים. דוגמא אחת לכך היא פקיעת חוזה מחמת זניחתו. שתיקה, חוסר מעש והעדר כל פעולה לביצוע החיובים הקבועים בחוזה במשך תקופה ארוכה מאוד – עשויים ללמד על כך שהצדדים זנחו את ההסכם. המשמעות של זניחת חוזה על ידי צד עשויה להיות שהוא אף ויתר על זכויותיו על פי החוזה. כלל זה מושרש בפסיקה (ראו: ע"א 156/76 שטרן נ' פרידמן, פ"ד לא(1) 572, 577 (1976) והפסיקה שהובאה שם; ע"א 1901/91 מראות יפו העתיקה בע"מ נ' חברת חלקה 51 בגוש 7060 בע"מ, פסקה 7 (פורסם בנבו, 9.4.1997); ע"א 3991/96 וילוז'ני נ' מעלה השרון (הרצליה) בנין והשקעות בע"מ, פ"ד נב(5) 278, 287-286 (1998)).
35. בנסיבות תיק זה ברי כי הצדדים לא זנחו את החוזה שהרי כל צד להליך עודנו מחזיק באופן ייחודי ומטפח את חלק החצר שהוקנה לו במסגרת החוזה.
36. אפילו הייתי מקבלת עמדתם זו של הנתבעים הפועל היוצא של ביטול החוזה הוא שגם חלוקת שטחי הקרקע בין הצדדים אינה תקפה והחצר כולה, לרבות שביל הגרנוליט, מהווה רכוש משותף. בנסיבות אלו יש לבחון האם מעבר התובעים ברכב בשביל מהווה שימוש סביר ברכוש המשותף.
37. מוצאת אני לקבוע כי החוזה, ת/1, שריר, קיים ומחייב. מכוחו זכאים התובעים לזכות מעבר ברגל להם ולבאי ביתם, וכן זכאים הם לזכות מעבר ברכב של משפחת התובעים בלבד. הזכות תחייב את התובעים ואת הנתבעים ותחול גם על מי שיבוא במקומו של צד שימכור או יעביר את זכויותיו בדירה לאחר.
38. אני מורה לנתבעים לגזום את הצמחייה המצויה משני עברי שביל הגרנוליט באופן שמגבול החלקה ועד הבית לא יהיה קיים כל מכשול המפריע לתנועת רכב בשביל. בשים לב להצהרת התובעים, בסעיף 13 לתצהיר התובעת ובסעיפים 47 ו-50 לתצהיר התובע, כי אין בדעתם לעשות שימוש בשביל לצורך כניסה ברכב כל עוד יתאפשר להם להחנות רכבם בחלקת פרידמן, האמור יבוצע בתוך 14 יום מיום קבלת הודעה מהתובעים, שתשלח בדואר רשום עם אישור מסירה, בה מודיעים התובעים לנתבעים מהו המועד ממנו והלאה נמנעת מהם חניה בחלקת פרידמן.
39. ניתן בזאת צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעים או על מי מטעמם להחנות רכב בשביל האספלט. צו מניעה זה ייכנס לתוקף בתוך שבוע ימים מיום קבלת הודעת התובעים, כמפורט בסעיף 128 לפסק דיני.
40. אני מורה לרשם המקרקעין לרשום הערה על קיומו של פסק דין בגוש 11392 חלקה 105. ההערה תירשם על זכויות התובע והנתבע ותמחק רק עם רישום תקנון מוסכם לבית המעגן את הוראות החוזה בתוכו.
41. 5129371בסעיף 50 לכתב התביעה עתרו התובעים למתן סעד שיחייב את הנתבעים לחתום על התקנון המוסכם שהוכן ע"י בא כוחם. בסעיף 43 לכתב התביעה מציינים התובעים כי התקנון לא צורף לכתב התביעה מהטעם שנערך לצרכי מו"מ בלבד. היות ולא הוגש התקנון המוסכם לחתימה ממילא לא ניתן ליתן סעד המורה לנתבעים לחתום על תקנון מוסכם, מה גם שספק רב אם הסעד מצוי בסמכותו העניינית של המפקח על רישום מקרקעין.