מהי חובת האמונים החלה על נושא משרה בחברה ובכלל זה דירקטור?

שאלה זו נידונה בתיק  ת"א 13484-03-09 חיטרון ואח' נ' טלר

רקע עובדתי :

התובעים הקימו יחד עם הנתבע מיזם עסקי שמטרתו היתה לפתח תוכנה ולמכור אותה לחברת כלל ביטוח לצורך כך הם חתמו על  הסכם מייסדים לפיו 20% מהון המניות המונפק של החברה יהיו בבעלות הנתבע, הנתבע ישמש מנכ"ל החברה לתקופה שלא תפחת משלוש שנים ויהיה זכאי למנות דירקטור אחד לחברה. עוד בהסכם, נאסר על הצדדים להתחרות בפעילותה של החברה, או לעסוק בפיתוח תוכנה לביטוח בריאות, כל עוד הם מחזיקים מניות בחברה ובמשך 3 שנים לאחר מכן. הנתבע, כמנכ"ל החברה, פתח במשא ומתן עם כלל במטרה לגבש עסקה לרכישת התוכנה על ידי כלל, אולם בסיומו של תהליך, עסקה כזו לא גובשה ולא יצאה אל הפועל. תחת זאת, הנתבע הקים חברה עצמאית שעיסוקה בפיתוח תוכנה לביטוח בריאות, באמצעותה התקשר עם כלל בעסקה שמהותה זהה למהות עסקה שניסה לגבש בין כלל לבין D.S.G. בסמוך לאחר מכן, הודיע הנתבע לתובע 3 על כוונתו להתפטר מתפקידיו בדיוידשילד ובD.S.G ולצאת לדרך עצמאית וחדשה ב"חברה משלו". על יסוד האמור, הגישו התובעים תובענה זו במסגרתה הם טוענים כי הנתבע מעל בתפקידו ובאמון שניתן בו תוך הפרת כל התחייבויותיו כלפי התובעים וכלפי החברה

המצב המשפטי:

הדין הישראלי הכיר בקיומה של חובת אמון כללית אשר חלה כל אימת שמתקיימים יחסי כוח או כפיפות של פרט אחד כלפי משנהו.

בע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויטונגר בע"מ, פ"ד לח(3) 253, 278 (1984) קבע כב' השופט ברק כך:

"עקרון האמון הוא בעל תחולה רחבה. הוא חל בכל מקום שבו נתונים לאחד כוח ושליטה על זולתו … רשימת המצבים, בהם קיימים יחסי אמון, אינה סגורה, והריהם מתקיימים "במגוון רב של יחסים משפטיים" (ע"א 793/76, המ' 506/78 [3], בעמ' 557– השופט י' כהן).

אחד מאותם יחסים משפטיים הוא זה הקיים בין המנהל לבין החברה. המנהל שולט בחברה. הוא מנהל את ענייניה כלפי פנים וכלפי חוץ. כל אלה מחייבים, כי בצד הכוח תעמוד אחריות, שכן כוח ללא אחריות סופו שרירות

חובת האמון היא חובה כללית, המוטלת על בעל הכוח. משמעותה של חובה זו היא, כי בעל הכוח חייב לפעול בתום–לב, בהגינות ולמען טובת הגשמת תפקידו. זהו עיקרון כללי הטמון בשיטתנו, והפעלתו הלכה למעשה מחייבת קונקרטיזאציה".

ד"ר א. חביב–סגל ז"ל התייחסה בספרה דיני חברות 491 (2007) (להלן: "חביב–סגל") לחובת האמון כפתרון לבעיית הנציג ומחלקת אותה לשלוש חובות מרכזיות: הראשונה – חובת נאמנות, המחייבת את בעל הכוח לנהוג בנאמנות כלפי מי שנתון למרותו; השניה – חובת זהירות, המחייבת את בעל הכוח שלא להתרשל ולנקוט זהירות סבירה בעודו מטפל בענייניו של הפרט האחר; ולבסוף – חובת הגילוי, שעניינה חיוב בעל הכוח לגלות לפרט המצוי בשליטתו כל מידע רלוונטי ומהותי עבורו.

1. חוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") אימץ את ההגדרה המסורתית של חובת הנאמנות וקבע בסעיף 254(א) שבו את הדברים הבאים:

"נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה, ובכלל זה –

1. יימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד ענינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין מילוי תפקיד אחר שלו או לבין עניניו האישיים;
2. יימנע מכל פעולה שיש בה תחרות עם עסקי החברה;
3. יימנע מניצול הזדמנות עסקית של החברה במטרה להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר;
4. יגלה לחברה כל ידיעה וימסור לה כל מסמך הנוגעים לעניניה, שבאו לידיו בתוקף מעמדו בחברה".

ביחס לתוכנה של חובת האמונים החלה על נושאי משרה בחברה, ובהתייחסו לדירקטור בחברה, קבע כב' השופט ברק בע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז(4) 289, 332-333 (2003) את הדברים הבאים:

"חובת האמונים משמעותה כי הדירקטור חייב לפעול כאשר לנגד עיניו עומד האינטרס של החברה ולא אינטרס אישי. על הדירקטור לפעול בתום–לב, בהגינות ולמען טובת הגשמת תפקידו (ראו פרשת קוסוי [9], בעמ' 278). ביסוד חובה זו עומד כוחו של הדירקטור, אשר חברותו בדירקטוריון מעניקה לו שליטה על רכושו של אחר (החברה). קיים חשש – המבוסס על ניסיון החיים – כי הכוח ינוצל לרעה ("בעיית הנציג"; ראו א' חביב–סגל דיני חברות לאחר חוק החברות החדש (כרך א) [38], בעמ' 283). כדי למנוע ניצול לרעה זה הוכרה חובת האמונים, שמטרתה להגן על החברה. חובת אמונים זו גבוהה היא מחובת תום–הלב (האובייקטיבית) המוטלת על כל אדם בישראל בבצעו פעולות משפטיות (סעיפים 12, 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי)). חובת תום–הלב (האובייקטיבית) קובעת רמת התנהגות בין שני צדדים, אשר כל אחד מהם דואג לאינטרס העצמי שלו. מטרת החובה להביא לידי כך שבהגנה על האינטרס האישי יפעלו הצדדים בהגינות, לעומת זאת חובת האמונים קובעת רמת התנהגות בין דירקטור לחברה, כאשר הדירקטור צריך להעמיד בראש דאגותיו את אינטרס החברה ולא את האינטרס האישי שלו. חובת האמונים אינה מבוססת על קיומה של יריבות בין הדירקטור לחברה. חובת האמונים מבוססת על קיומו של אינטרס אחד בלבד הראוי להגנה והוא אינטרס החברה (ראו א' ברק שיקול דעת שיפוטי [39], בעמ' 495). עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני:

"תום–הלב אינו מניח 'מידת חסידות'… תום–הלב אינו דורש כי האחד לא יתחשב באינטרס העצמי שלו. בכך שונה עקרון תום–הלב מעקרון הנאמנות (החל על דירקטור, שלוח, אפוטרופוס או עובד ציבור)…" (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון [27], בעמ' 279).

אכן, אם מטרתו של עקרון תום–הלב הינה למנוע 'אדם לאדם – זאב' ולהבטיח 'אדם לאדם – אדם', הרי מטרתה של חובת האמונים להבטיח 'אדם לאדם – מלאך' ".

המלומדת יהודית קורן מתייחסת במאמר למצבים של הפרת האיסור על ניצול הזדמנות עסקית לפיו:

"נושא המשרה מזהה את ההזדמנות, בודק אותה, מנהל משא ומתן בקשר אליה ומחליט ליטול לעצמו את ההזדמנות. בשלב הבא הוא מתחיל בהכנות לניצול ההזדמנות, מתפטר מתפקידו, מקים עסק אשר מתחרה בעיסקה של החברה, שבה שימש קודם לכן כנושא משרה ומפתח את ההזדמנות לכלל עסק ריווחי"

הנזק העלול להיגרם לחברה כתוצאה מנטילת הזדמנות עסקית על ידי מי שחב לה חובת נאמנות הוא כפול: ראשית, שאיפתו של נושא המשרה ליטול לעצמו הזדמנות עסקית של החברה תעמיד אותו במצב של ניגוד עניינים ויתכן אף שיקבל החלטות עבור החברה הנגועות בשיקולים זרים. שנית, עצם נטילת ההזדמנות העסקית, שוללת מהחברה את האפשרות להפיק רווחים עתידיים (קורן, 354). עם זאת, בהקשר של חובת הנאמנות, אין חובה להראות קיומו של נזק לחברה. כאשר מופרת חובת הנאמנות וכאשר מנהל מעמיד את עצמו במצב של ניגוד עניינים, כי אז "נקבע שווי הסנקציה בהתאם לרווח האישי שהפיק המנהל מן הפעולה, ולא בהתאם לנזק שנגרם לחברה"

חוק החברות קובע קיומה של חובת נאמנות מצד נושא משרה כלפי החברה ומגדיר בסעיף 1 שבו מיהו נושא משרה:

"נושא משרה – מנהל כללי, מנהל עסקים ראשי, משנה למנהל כללי, סגן מנהל כללי, כל ממלא תפקיד כאמור בחברה אף אם תוארו שונה, וכן דירקטור, או מנהל הכפוף במישרין למנהל הכללי".

בית משפט פסק

הנתבע, בהיותו נושא משרה החב חובת אמונים לחברה ומהווה שלוח שלה, להימנע מניצול ההזדמנות העסקית של החברה וזאת במנותק מן השאלה האם היה באפשרותה של החברה לממש ולהשלים את העסקה שביחס אליה התנהל משא ומתן מול כלל-בריאות.

הסעד

הפיצוי בגין הפרת חובת אמונים של נושא משרה נקבע בדרך כלל על פי מידת ההתעשרות של המפר.

בית המשפט כי הנתבע יפצה את התובעים בסכום של 1,500,000 ₪