האם בתי המשפט לענייני משפחה רשאים לקצוב מזונותיה של אישה בגין סרבנות גט, גם בהיעדר חיוב בגט על-ידי בית הדין הרבני?

המאמר נרשם ע"י עו"ד אבירם כהן –  עו"ד גירושין בחיפה

רקע עובדתי

1. סעיף 2(א) לחוק לתיקון לדיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959 (להלן: חוק המזונות), קובע כי "אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו". על כן, נקודת המוצא לדיון שבפנינו נמצאת בדין האישי החל על הצדדים. בענייננו, זהו הדין הדתי היהודי, אשר לפיו קיים קשר הדוק בין זכאות האשה למזונות לבין קשר הנישואין. באופן עקרוני, רק אשה נשואה זכאית למזונות (בכפוף לכך שניתן להתחשב בפסיקת המזונות בהכנסותיה של האשה מ"מעשי ידיה"). לעומת זאת, לאחר הגירושין האשה אינה זכאית למזונות עבור עצמה (וזאת, בשונה מן המזונות הנפסקים לילדים קטינים ומשתלמים בפועל לידי האשה ככל שהילדים נמצאים במשמורתה) (ראו עוד: בנציון שרשבסקי ומיכאל קורינלדי דיני משפחה כרך א 379-291 (2015) (להלן: שרשבסקי וקורינלדי)). עמדה זו של הדין הדתי היהודי מחייבת גם את בית המשפט לענייני משפחה. זוהי נקודת מוצא חשובה לדיון בענייננו, אם כי לא בהכרח נקודת הסיום שלה, כפי שמוסבר להלן, ובשים לב לצורך להתחשב במכלול הרחב של העקרונות החלים בתחום דיני המשפחה, ובכללם אלה השאובים מן המשפט האזרחי.
2. תחולתו של הדין הדתי היהודי על פסיקת מזונות בין בני זוג יהודיים שנישאו לפי ההלכה – שהיא כאמור נקודת המוצא במצב המשפטי הנוכחי – עלולה לעתים ליצור קשיים ואף תמריצים להתנהגויות שאינן מיטביות. אחת התוצאות המיידיות שלה עשויה להיות הותרת האשה ללא מקור פרנסה לאחר סיום הנישואין, ובמקרים מסוימים אף לפני כן. לכאורה, תוצאה זו אינה צפויה כאשר מדובר במי שעבדה והשתלבה באופן מלא בשוק העבודה גם בתקופת נישואיה (מה גם שממילא הזכאות למזונות מקוזזת פעמים רבות כנגד "מעשי ידיה"). אולם, היא מעוררת קושי רב כאשר מדובר באשה אשר על-פי "חלוקת העבודה" בינה לבין בן זוגה לא השתתפה בשוק העבודה, וייתכן כי היא מחוסרת מקצוע או אף חסרת סיכוי להשתלב בשוק העבודה מחמת גילה המבוגר יחסית (גם אם מבחינה "פורמאלית" היא יכולה לתור אחר עבודה, ומבלי לגרוע מן החובה להוסיף ולהילחם בתופעה הפסולה של הפלייה מטעמי גיל). קיים אפוא חשש כי נשים שהתגרשו בגיל מבוגר ואינן משולבות בשוק העבודה יגיעו עד פת לחם, במיוחד אם הרכוש המשפחתי שנצבר במהלך השנים הוא דל כשלעצמו. כפועל יוצא מכך, נשים שאלו נסיבות חייהן עשויות לסרב להתגרש, גם כאשר אין סיכוי של ממש להמשכיותה של המערכת הזוגית. זאת, משום שכאשר המזונות תלויים בקשר הנישואין, כמו בהלכה היהודית, הגירושין צפויים להוביל לגדיעת מקור פרנסתן.

בית המשפט העליון פסק:

1. החשש מפני ההשלכות של סיום קשר הנישואין על הזכאות למזונות מצידה של אשה שלא עבדה במהלך תקופת הנישואין גובר באותם מצבים שבהם טרם בוצעה חלוקת רכוש בין הצדדים. אם האשה תפסיק להיות זכאית למזונות, מחד גיסא,  ובמקביל לכך לא תקבל שליטה מיידית בחלקה ברכוש המשפחתי, מאידך גיסא, התוצאה הקשה עלולה להיות דחיקתה אל מצב של הכרח לוותר שלא לצורך על חלק מזכויותיה ברכוש המשפחתי, מתוך חתירה להגיע להסדר מהיר של חלוקת רכוש ויכולת לממשו.
2. כאמור, מאחר שנקודת המוצא לדיון שבפנינו היא הדין האישי שחל על הצדדים, שומה עלינו לשוות נגד עינינו תחילה את העקרונות שהוא מתווה לעניין חיוב בגט ושלילת מזונות אשה. למעשה, המקרה שבפנינו מעורר שתי שאלות, שאף כי הן קשורות זו בזו, חשוב להבחין ביניהן. השאלה הראשונה היא באלו נסיבות ניתן לומר שאשה היא "סרבנית גט" הגם שלא התקיימה עילה "קלאסית" לגירושין, וזאת משום שהיא מסרבת להתגרש חרף העובדה שמערכת היחסים שלה עם בעלה הגיעה אל קיצה במובן של "מאיסות", באופן שמתואר לעתים כ"מות הנישואין" (ראו למשל: אבישלום וסטרייך הזכות לגירושין – גירושין ללא אשם במסורת היהודית 76 (2014) (להלן: וסטרייך)). השאלה השנייה היא מהם התנאים לשלילת זכאותה של אשה למזונות במצב המאופיין כ"מות הנישואין". ראוי להתייחס לשתי שאלות אלה בקצרה – לא על מנת להתיימר ולהכריע במחלוקות ההלכתיות הקיימות ביחס אליהן, אלא כדי להבין את גדריהן ואת השלכותיהן על המקרה שבפנינו.
3. מות הנישואין כעילה לגירושין – ככלל, ניתן לומר שקיימת מחלוקת פוסקים בשאלה האם קרע בלתי ניתן לאיחוי בין בני זוג (וללא קשר לשאלת האשמה למצב דברים זה) מצדיק חיוב בגט (וסטרייך, בעמ' 91). אכן, ניתן לומר שקיימת אחיזה בעולם ההלכתי לגישה לפיה קמה זכות להתגרש במצב שבו יש שבר שאינו ניתן לאיחוי בחיי הנישואין, הגם שזו אינה מקובלת על הכול (וסטרייך, בעמ' 93). העמדה האמורה מתיישבת אף עם תפיסות כלליות של כבוד האדם המנחות את המשפט הישראלי. מכל מקום, כפי שאסביר להלן, ההכרעה בשאלה זו אינה משליכה באופן "אוטומטי" על ההכרעה בסוגיית המזונות. ראשית, גם אם מחליט בית הדין הרבני על חיוב בגט, הרי שעליו להכריע גם בשאלה של השלכת ההחלטה על החיוב במזונות. חיוב בגט עשוי להיות "הצעד הראשון" לקראת שלילת הזכות למזונות, אך החלטה על כך היא החלטה נפרדת, שעשויה להיות כרוכה בצעדים נדרשים נוספים כדוגמת השלשת הגט והכתובה, היינו הפקדתם בבית הדין עבור האשה. שנית, גם ללא החלטה על חיוב בגט, עשוי להיות מקום, במקרים מסוימים, להחלטה על שלילת הזכות למזונות, ואף זאת בהחלטה שעשויה לחייב צעדים נוספים כדוגמת השלשת הגט והכתובה.
4. זכאות למזונות במצב של מות הנישואין – כפי שכבר הובהר, זכותה של האשה למזונות בדין הדתי היהודי נובעת מעצם הנישואין. זכות זו פוקעת אם האשה נחשבת "מורדת" על פי הדין העברי או שיש מקום לחייבה בגט במסגרת עילה "קלאסית", למשל בשל אירוע של בגידה (ראו: שרשבסקי וקורינלדי, בעמ' 309). בדרך כלל, אשה זכאית למזונות רק אם היא חיה עם בעלה. אם הם חיים בנפרד, יש להתחקות אחר סיבת הפירוד (שם, בעמ' 335). ככלל, האשה מאבדת את זכותה למזונות אם היא זו שעזבה את הבית, אלא אם כן ניתן לומר ש"המניעה ממנו", היינו, שהיה לה טעם טוב לעשות כן (שם, בעמ' 335, 357-354).
5. בית המשפט לענייני משפחה אמנם מוסמך לדון בתביעה למזונות אשה, אך כפי שכבר הובהר, לפי חוק המזונות הפסיקה עצמה אמורה להיעשות על-פי עקרונות הדין האישי שפורטו לעיל, במקרה זה ההלכה היהודית. בהתאם לכך, כאשר בית המשפט לענייני משפחה דן בתביעת המזונות, הוא נדרש להכריע אם קיימת עילה על-פי ההלכה היהודית להפסיק את תשלומם.
6. בית המשפט לענייני משפחה אמנם מוסמך לדון בתביעה למזונות אשה, אך כפי שכבר הובהר, לפי חוק המזונות הפסיקה עצמה אמורה להיעשות על-פי עקרונות הדין האישי שפורטו לעיל, במקרה זה ההלכה היהודית. בהתאם לכך, כאשר בית המשפט לענייני משפחה דן בתביעת המזונות, הוא נדרש להכריע אם קיימת עילה על-פי ההלכה היהודית להפסיק את תשלומם.
7. כיצד צריך אפוא בית המשפט לענייני משפחה לנהוג כאשר מגיעה אליו תביעת מזונות והבעל טוען להגנתו שהוא פטור מתשלומם מאחר שהאשה היא "סרבנית גט"? התשובה היא שבית המשפט לענייני משפחה אינו יכול לשלול את הזכות למזונות ללא קביעה מתאימה של בית הדין הרבני בעניין הגירושין (וזאת להבדיל מעילות  "קלאסיות" כדוגמת ניאוף שאותן בית המשפט לענייני משפחה יכול לבחון באופן עצמאי).
8. כב' השופטת דפנה ארז פסקה אכן, יש לשאוף לכך שבן הזוג "המושך" את עניין הגירושין ללא הצדקה לא יצא כשידו על העליונה, אך בשל העובדה שהעלה כאמתלה טענה של "שלום בית" (ראו גם: פנחס שיפמן שפה אחת ודברים אחדים 122 (2012)). אולם, הדרך לעשות כן אינה יכולה לעבור דרך הגבלת הזכות למזונות בעוד ההליך שבו מתבררת שאלת הגירושין טרם הסתיים. כמובן, קביעה של בית הדין הרבני כי האשה חייבת בגט, ככל שתהיה כזו, תהווה כשלעצמה עילה לעדכן את פסיקת המזונות. אולם, כל עוד מתקיים הליך בבית הדין הרבני וזה התרשם כי טרם הגיעה העת לגירושין, אין מקום כי בית המשפט האזרחי יבסס את פסיקתו בנושא המזונות על קביעה אחרת.
9. כב' השופטת המשנה לנשיאה א' רובינשטיין פסקה: בנדון דידן נוכח הנסיבות שתוארו ומשבתי המשפט קמא, לרבות בית הדין הרבני, לאמיתו של דבר, התרשמו כי הנישואין באו לקיצם, והמבקשת מעכבת את הגירושין אך כדי להיטיב את מצבה הרכושי, סבורני כי בדין פסק בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי אחריו מזונות לתקופה קצובה; וגישת בית המשפט המחוזי, שהלכה כברת דרך נוספת לעבר המבקשת, נראית בעיניי.

כב'  השופט צ' זילברט פסק כי :

1. את הדיון בענייננו ניתן לחלק לשתי שאלות עיקריות: השאלה הראשונה, ובה נחלקו חבריי, היא שאלת הסמכות (או, למצער, אופן הפעלתה) – האם רשאי בית המשפט לענייני משפחה לשלול מאישה את מזונותיה מבלי שקדמה לכך החלטה בדבר חיוב האישה בגט על-ידי בית הדין הרבני וללא קביעתו הפוזיטיבית כי הנישואין בין בני הזוג הגיעו אל קצם. עמדתה של חברתי, השופטת ברק-ארז, היא כי עיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות מחייב ריסון של בית המשפט האזרחי, ועל כן, לשיטתה, כל עוד מתקיים הליך בבית הדין הרבני, במסגרתו נדונה תביעת הגירושין בין בני זוג, בית המשפט האזרחי אינו רשאי לבסס פסיקתו בנושא המזונות על "סרבנות גט", בהיעדר קביעה מתאימה של בית הדין הרבני בעניין זה. השופטת ברק-ארז הוסיפה, כי מסקנה זו נגזרת לא רק מעיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, אלא גם מהדין הדתי-היהודי החל בענייננו, ולפיו שלילת הזכאות למזונות במקרה של חיוב בגט אמורה להיות מלווה (לדעת רבים) בצעדים משלימים, הנתונים לסמכותו הייחודית של בית הדין, הדורשים מעורבות פעילה של בית הדין הרבני (השלשת הגט וסכום הכתובה).
2. המשנהלנשיאהחולק על עמדתה של השופטת ברק-ארז בשאלת הסמכות. עמדתו היא כי בתי המשפט האזרחיים רשאים לשלול מאישה נשואה את מזונותיה אם התרשמו כי הנישואין הסתיימו בפועל וכי האישה מסרבת לקבל את גטה משיקולים כלכליים בלבד, גם בהיעדר קביעה של בית הדין הרבני לפיה האישה מחויבת בגט. המשנה לנשיאה הבהיר, כי לא אחת נדרש בית המשפט האזרחי לקביעות אגביות הנחוצות להכרעה בסוגיית המזונות ובעניינים הרכושיים שהם בסמכותו הראשונית (סעיף 76 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984). לשיטת המשנה לנשיאה, קביעת בית המשפט האזרחי לפיה אישה תאבד את מזונותיה משום שהיא "סרבנית גט", אינה מובילה לסיום הנישואין במובנם ההלכתי ואינה חוטאת לעיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות.
3. עמדותיהם של חבריי מנומקות היטב, בעלות היגיון פנימי, וכל אחת מהן מבטאת עקרונות חשובים (לעתים מתנגשים) החיוניים לשיטת משפט תקינה. עם זאת, עמדתי היא, כי התבוננות רחבה יותר על התופעה המצערת של "סרבנות גט" מטה את הכף לעבר שיטתו של המשנה לנשיאה, ועל-כן בסוגיה העקרונית הנדונה אצטרף לעמדתו.
4. לסיכום: ביהמ"ש העליון קובע ברוב דעות (השופטים א' רובינשטיין וצ' זילברטל) כי בתי המשפט לענייני משפחה רשאים לקצוב מזונותיה של אישה בגין סרבנות גט, גם בהיעדר חיוב בגט על-ידי בית הדין הרבני

לייעוץ ראשוני ניתן לפנות אל משרד עו"ד אבירם כהן ושות' –  עורך דין גירושין בחיפה  סניף חיפה – 04-8645801